שמואל רוזנר 10/22/2015


הגוף שמייצג את הישראלים באמריקה נע בין התמיכה בישראל לבין עיצוב הזהות היהודית בתפוצות, בין החיבור למדיניות ממשלת נתניהו לבין ההתרחקות ממנה. ואין לנו ברירה אלא לקבל את זה בהבנה.

ארגון הקהילה הישראלית־אמריקאית )IAC(, החדש יחסית, הוא ארגון סכיזופרני. השבוע ערך הארגון בוושינגטון את הכינוס השנתי השני שלו, שהיה קצת פחות מרגש מהכינוס הראשון, החלוצי, בשנה שעברה, ועדיין מוצלח יותר מרוב הכינוסים של רוב הארגונים היהודיים האחרים באמריקה.
יש הרבה ישראלים באמריקה, ויש ביניהם הרבה שקשריהם עם ישראל אמיצים, רצונם לתרום ולסייע לה חזק, ונכונותם להשקיע בזה ניכרת. יש הרבה ישראלים באמריקה המבקשים לעצמם קהילה, המבינים שנדרשת להם קבוצת התייחסות, הטורחים לעצב לעצמם זהות שתתאים למציאות המעודכנת של חייהם.
הנה שתי סיבות לקיים ארגון, שתי סיבות לקיים כנס, שלא תמיד מתיישבות אלה עם אלה. לארגון הקהילה הישראלית־אמריקאית יש עניין פוליטי מובהק לתמוך בישראל, במובן הרחב )לוועידה הוזמנו רפובליקנים ודמוקרטים, איילת שקד מהבית היהודי ויצחק הרצוג מהמחנה הציוני(, אבל גם בטון תקיף.
הדמוקרטים שהוזמנו היו דווקא כאלה שהצביעו נגד מפלגתם בנושא איראן, ואנשי האופוזיציה שהוזמנו היו מיש עתיד ומהעבודה, אבל לא מאנשי השמאל המובהקים של העבודה ולא ממרצ. המועצה לא רוצה להיות ארגון מפלגתי צר, אבל גם לא נוטה למתוח את האוהל הישראלי־יהודי עד הקצה. בסופו של דבר, מדובר בארגון שרוב המימון שלו בא ממקור אחד: שלדון ומירי אדלסון. ברור שמימון כזה מסמן גבולות גזרה, ולא בטוח שזה רע.

כאמור, ארגון סכיזופרני, שני מסלולים שאינם בהכרח נפגשים. ונדמה לעתים שיש פער בין מה שרוצים ראשי הארגון, שמדברים פוליטיקה, גם אם לא מפלגתית: הקרב נגד BDS, התנגדות להסכם עם איראן, התנגחות באבו מאזן; ובין מה שרוצים, לעומתם, חלק ניכר מפעילי השטח שלו, שמדברים קהילה: בניית קשרים, עיצוב זהות יהודית בתפוצות, התחברות לשאר יהודי אמריקה, העצמה חברתית. המסלול הראשון מחבר את הארגון חזק מאוד לישראל וגם למדיניותה של ממשלת ישראל, ומסביר מדוע צריך לקיים את הוועידה שלו דווקא בוושינגטון, ולא במקומות שבהם גרים יותר ישראלים )ניו יורק, לוס אנג׳לס, מיאמי(. המסלול השני קצת מרחיק את הישראלים מישראל וגם ממדיניותה של ממשלת ישראל, בעיקר בנושאי דת ומדינה, ומחבר אותם חזק יותר לקהילות המקומיות שלהם, להתארגנויות שנועדו לשפר את חיי היומיום היכן שהם מתגוררים.

הופעתה של איילת שקד בכנס סימנה את המסלול הראשון. שקד עשתה כברת דרך בחודשים האחרונים ­ מפוליטיקאית שלא תמיד מקפידה לומר את הדבר הנכון במקום הנכון, לשרת משפטים שאומנם מתעקשת על סדר היום שלה, אבל פחות משתלחת ויותר אחראית. בכנס בוושינגטון היא לא התאפקה ושילחה כמה חצים מיותרים לכיוונו של ממשל אובמה. הופעתו של הרב הראשי דוד לאו בכנס סימנה את המסלול השני. לאו נכנס למלכודת בלי להבין זאת: ישראלים שעברו לאמריקה הם בדרך כלל ישראלים חילונים, שאינם מחסידי הרבנות והרבנים והמדיניות הנוקשה שלהם. לאלה מהם שכבר עברו תהליך מסוים של אמריקניזציה, כבר סיגלו שפה של יהודיות משוחררת יותר, מגוונת יותר ­ לא נותרה סבלנות רבה לאנשים מסוגו של לאו, שספג כמה קריאות ביניים לא נעימות במהלך הופעתו.

פוליטיקה ­ עם הפנים לישראל, או קהילה מקומית ­ עם הפנים לאמריקה? ארגון הקהילה הישראלית־אמריקאית צריך כנראה את שני המסלולים הללו. וישראל צריכה לקבל, בהבנה, את העובדה שהארגון צריך את שני המסלולים הללו. שהרי בלי דגש על ישראל לא צריך ארגון נפרד. יש ליהודי אמריקה הרבה מאוד ארגונים שיכולים לקבל לתוכם, תמורת תשלום מתאים, את הישראלים שמעוניינים לשמר לעצמם זהות יהודית. והרי בלי דגש על הקהילה המקומית, מדובר בסך הכל בעוד ארגון לובי פוליטי, שגם אותו לא בהכרח צריך. יש ליהודי אמריקה מספיק ארגוני לובי שיכולים לקבל לתוכם, תמורת תשלום מתאים, את הישראלים שמעוניינים להשפיע פוליטית.

Parent Program: 
Categories: 
X Close