בסוף השבוע שעבר התכנסו בירושלים נציגי הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה ביחד עם מנהיגים חברתיים ופוליטיים מישראל כדי לדון במצב האומה ובאתגרים הניצבים בפנינו. ובמרכז הדיונים: אנחנו, חברי הקהילה הישראלית באמריקה

מאת: אילת ורדי

פורסם ב- ידיעות אמריקה

 

"אז את גרה בארץ או באמריקה?" חזרה על עצמה השאלה פעם אחר פעם באסיפה הכללית השנתית של הפדרציות היהודיות, שהתכנסה השנה, וליתר דיוק בסוף השבוע שעבר, בישראל, בבנייני האומה בירושלים. "כרגע בניו-יורק אבל אני מתכננת לחזור בקרוב", שמעתי את עצמי משיבה בביטחון ובנינוחות. אבל כך בעצם משיבים אלפים, ואולי אפילו מאות האלפים הישראלים הגרים באמריקה ותהיתי כמה מהם משיבים תשובה דומה לשלי, כמה מהם השיבו את התשובה הזו והפסיקו וכמה מהם חזרו לישראל והרגישו אמריקאים בישראל כפי שקודם לכן הם הרגישו ישראלים באמריקה. פתאום הם כבר לא פה ולא שם.

"לכל אחד יש את הסיפור האישי שלו", אומרת לי חברה שחזרה לארץ לאחר תקופת לימודים ו-10 שנות עבודה בפדרציה היהודית בניו-יורק. "חלק הלכו ללמוד, חלק התחתנו עם בני זוג לא ישראלים, אני החלטתי לחזור בגלל המשפחה. כשחזרתי לא הצלחתי להשתלב בתחום שלי וגם חברתית לא הרגשתי שייכת. היום, אחרי שנתיים בישראל, אני מבינה שאני קצת ישראלית וקצת אמריקאית", היא מחייכת, "שזה אבסורד, כי כשחייתי באמריקה הזהות שלי הייתה ישראלית וזהו. הרגשתי שם שאני חיה במקום שהוא לא המקום שלי".

 

בכל כנס כזה, שמתקיים אחת לשנה ומהווה מקום מפגש לנציגי העמותות והפדרציות השונות בצפון אמריקה ובישראל, וכן לפעילים ופילנתרופים התורמים כספים ליוזמות חברתיות שונות, ישנו נושא חם, שתופס את תשומת הלב המרכזית בפאנלים השונים המתקיימים במשך שלושת ימי הכנס. בשנה שעברה, למשל, זה היה הגרעין האיראני. השנה זה אנחנו, הישראלים-האמריקאים, הישראלים החיים באמריקה ומתחילים להסתמן כקהילה וכפוטנציאל.

כנס הפדרציות ב-2013 עם הנאומים של נתן שרנסקי, יו"ר הסוכנות היהודית, או השר מרובה התיקים נפתלי בנט, שבעצמו התגורר מספר שנים בניו-ג'רזי, העביר מסר ברור: ישראל מודה שהיא לא רואה אתכם יותר כ"נפולת של נמושות". היא מתגעגעת אליכם, רוצה לתת לכם חיבוק, לשמור על קשר ולספר לכם שיותר מתמיד היא מכירה בתרומה המשמעותית שלכם למדינה ממקום מושבכם בארצות אחרות ושהגיע הזמן לדבר על זה. "יורדים", כך נהיה ברור על רקע הכנס, זו כבר לא מילה גסה.

כנראה שלא חוזרים

חברי כנסת, אנשי עסקים, תורמים ואנשי תרבות גדשו את מלון קראון פלאזה בירושלים ביום הראשון לכנס. כולם הוזמנו לקבלת הפנים המרשימה של IAC, היוזמה הקהילתית של אנשי עסקים ישראלים מלוס אנג'לס, הרוצים לאחד את הקהילה הישראלית לא רק בחוף המערבי כי אם בארה"ב כולה.

"זו פעם ראשונה שאנחנו מקבלים חיבוק פומבי בסדר גודל שכזה והבנה שאנחנו שותפים ושגרירים ואינטרס של המדינה בעולם", אומר שגיא בלשה, מנכ"ל

IAC. בלשה עצמו עבר ללוס אנג'לס בעקבות אשתו, שהגיעה לחוף המערבי ללימודי דוקטורט בחקר הסרטן. "מי היה מאמין לפני חמש שנים שיו"ר הסוכנות היהודית יעמוד וידבר כפי שנתן שרנסקי דיבר היום?" הוא שאל רטורית. "בניגוד למהגרים מארצות אחרות", טען בלשה, "ישראלים לרוב באים בכוונה לחזור. אלו שחיים בארה"ב מתחת ל-10 שנים מתכננים לחזור אבל ככל שמשך המגורים בארה"ב גדל כך יורדים המספרים של אלו שאומרים שהם רוצים לחזור לארץ. החיים מגלגלים אותם למקומות אחרים. אחרי 10 שנים הם מבינים שאולי זה לא יקרה ואז נוצר הצורך שיצר את הפדרציה שלנו – הצורך לייצר קהילה, ההבנה שכנראה לא חוזרים".

"המטרה הראשונית הייתה לאפיין את הקהילה הישראלית-אמריקאית על צרכיה, רצונותיה, אמונותיה ועמדותיה ביחס לקשר עם מדינת ישראל על מנת להבין מה הקהילה רוצה ואיך לפעול", כך אמרה הסוקרת הוותיקה מינה צמח לנוכחים לפני שהציגה את ממצאי אותו סקר שנוי במחלוקת, שערך מכון מדגם ושעבר באמצעות אי-מייל לישראלים רבים ברחבי ארצות הברית. "בדקנו כל מיני תחומים", אמרה צמח, "למשל הגדרה עצמית, ומצאנו ש-83% מאלו שנמצאים בארה"ב מתחת לחמש שנים הגדירו את עצמם כישראלים, לעומת אלו השוהים בה בין 10 ל-20 שנה, מהם רק 55% זיהו את עצמם כישראלים. זהו נתון המצביע על התפוגגות הזהות הישראלית ככל שהזמן עובר", סיכמה צמח. "המחויבות של הישראלים לישראל", לפחות כפי שזו מתבטאת בסקר, "לעומת זו לא יורדת. 83% מהנשאלים העידו כי העמדות של מועמד לקונגרס ביחס לישראל משפיעות עליהם בבחירות ו-73% אחוזים העידו כי הם יתמכו בישראל בפומבי גם אם יש להם ביקורת כלפיה".

לנצל את הנכס

"ישנם כמיליון ישראלים החיים מחוץ לארץ", אומר שגיא בלשה, "כ-800,000 בארה"ב. לישראל יש שתי אופציות, האחת להוקיע אותם והשניה לחבק אותם, וזה מה שהיא בוחרת לעשות היום. יהדות ארה"ב הולכת ומתבוללת וגם אלו שלא מתבוללים מתרחקים מישראל, וישראל מתחילה להבין שיש לה נכס של מיליון איש, נכס שאינו מנוצל כראוי".

ביום שאחרי נערך פאנל באותו הנושא תחת כותרת דומה: "התפוצה הישראלית: הנכס הלא מנוצל", שהוא דיון הראשון מסוגו בהיסטוריה של ה-GA. הפאנל כלל רשימת משתתפים מעניינת של נציגי פדרציות יהודיות מהקהילות הצפון-אמריקאיות הגדולות (ניו-יורק, לוס-אנג'לס, קנדה) וכן נציגי הקהילות הישראליות הגדולות בצפון אמריקה. מניו-יורק הגיעו ארן היימן, העומד בראש "מועצה מקומית ניו-יורק" ומלוס אנג'לס הגיע אדם מילשטיין, מהבורד של IAC. נציגי הקהילות דיברו על ההתארגנויות הישראליות בשתי הערים האלו, על מבנה האירגונים, על הצרכים הקהילתיים ועל האופי הייחודי של כל קהילה. נציגי הפדרציות היהודיות דיברו על שילוב הקהילות הישראליות המתגבשות בפדרציות הקיימות, על דרכים לשיתופי פעולה עם האירגונים הישראלים ועל המודל המוצלח של טורנטו, שם הקהילה הישראלית מיוצגת בדירקטוריון של הפדרציה היהודית, והישראלים תורמים כספים לפדרציה בסכומים מרשימים במיוחד, סכומים שאינם מוכרים מהקהילות הישראליות השונות ברחבי בעולם.

"מ-1976, תקופה בה הגיעו המון ישראלים לארה"ב לאחר מלחמת יום הכיפורים, הפדרציות עושות מאמצים גדולים לשלב את הישראלים האמריקאים בחיים היהודיים", אמר דיוויד מלאך, מנהל המחלקה לענייני העם היהודי בפדרציית ניו יורק. "ישנו תהליך של הגדרת זהות ישראלית-אמריקאית שהקהילה הזו עדיין מגבשת".

"לא רק הישראלים הם נכס אסטרטגי לא מנוצל", הדגיש רוני דואק, איש העסקים הישראלי ויזם חברתי שהקים את האירגון "ציונות 2000" ושנבחר השנה להוביל את הכנס לצד ג'רי סילברמן, נשיא הפדרציות היהודיות. הוא אמר את הדברים באירוע שיועד למנהיגים יהודים צעירים ושעסק באתגרים העומדים בפני ישראל ובפני קהילות יהודיות בעולם. דואק נשמע מודאג: "ישראל עלולה להגיע למצב בו היא מאבדת את העם היהודי הלא-אורתודכסי, והיהודים בתפוצות עלולים לאבד את ישראל, דבר אשר יוביל לפגיעה בחוסנה הלאומי של המדינה". הוא דיבר על הגישה הדוגמטית של נציגי מדינת ישראל בנושאי דת ומדינה וטען כי אם ישראל לא תשנה גישה היא תפסיק להיות מדינה של העם היהודי ותהפוך להיות המדינה של אלו שגרים בישראל בלבד. דואק הוסיף ודיבר על הצורך ביצירת שיתופי פעולה עם קהילות יהודיות שונות דרך תכנים חברתיים אוניברסלים המחברים את הקהילות ברחבי העולם. "חשוב מאוד לחבק את הדור הצעיר של יהדות העולם על בסיס הערכים המשותפים לכולנו", הוא הדגיש.

בידיים טובות

עובדת בולטת בכנס השנה הייתה מיעוט מספר המשתתפים יחסית לשנים קודמות. העולם היהודי והפדרציות מתמודדים עם כלכלה משתנה ועם פילנתרופיה אשר נהפכת יותר ממוקדת ואשר משקיעה באירגונים יותר קטנים, בהם קל יותר למדוד לאן כל סנט הולך. לגישה זו יש השפעה הן על הנעשה בכנסים של הפדרציות והן על הנעשה בקרב האירגונים החברתיית והתרבותיים המבקשים את תמיכתן. ובכל זאת, ואולי דווקא בגלל מספר המשתתפים המועט יחסית, התחושה בכנס הייתה אינטימית. כבר בסוף היום הראשון הספקתי לדבר עם חצי מכלל המשתתפים בכנס והיכרתי את כל דוכני העמותות שהתפרשו על פני מספר חדרים. ביום השני כבר מצאנו את עצמנו מתחבקים או מחליפים קריצות של חברים טובים המכירים מימים ימימה. אבל זו לא רק שאלה של ידידות אישית: הרושם המסתמן מהמפגש עם הנציגים השונים בכנס הוא כי אנחנו, חברי הקהילות היהודיות והישראליות בישראל ובצפון אמריקה, נמצאים בידיים טובות אם אלו האנשים המתמודדים עם האתגרים הניצבים בפנינו.

Download complete article: