Thursday, April 9, 2015

ענת זיו וחלי ברק שטיין

פסח פוגש כל אדם ומשפחה באופן שונה. אצל חלק מהישראלים בתפוצות, זהו חג שעובר בשמחה ובשלווה שגרתית, ואצל אחרים הוא חג “ההופך את הבטן” . פסח כחג מרכזי בהוויה הישראלית טעון בזכרונות שונים. יש הנזכרים בשמחה או בבעתה בלילות הסדר עם משפחת המוצא בישראל. פסח מטבעו מעורר רגשות, מחייב בחירות ומפגיש עם אילוצים ותחושות מנוגדות כמו תחושת שמחה להיות רחוק מהמשפחה (שחרור ממחויבויות) מלווה ברגשי אשמה, קושי להחליט עם מי מהחברים לחגוג מבלי להעליב אף אחד, או בדידות כבדה כשאין מי שמזמין. יש רצון להתרחק ממצבים אלה ולא לחוותם מחדש.

כמי שחי באיזור ניו יורק וחווה שנים רבות את החג פה וכמי שעובד בטיפול עם משפחות שנתקלו בקשיים בזמן החג, ראינו שמתעוררות שאלות ערכיות כמו האם לחגוג את פסח בצורתו “היהודית”, או לשים דגש על המפגש החברתי? האם לאכול חמץ או לא? איך מעבירים את סיפור החג לילדים ומה קורה כשהילדים לא משתפים פעולה?

מעל לכל פסח הוא חג המעורר את הצורך בשייכות למשפחה ולקהילה.

בישראל כל המדינה עוצרת לכבוד החג. בניו יורק דברים יהודיים ו/או ישראליים לא קורים מעצמם, מה שמחייב לבחור איך ליצור את אווירת החג שמתאימה לך. אנו מאמינות שהדרך הנכונה לבחירה מושכלת היא לבחון מהם המרכיבים החשובים לכל אחד ליצור מחדש את מסורת החג. הישראלים החדשים בניו יורק מרגישים לעיתים קרובות תחושת זרות וחוסר שייכות לסביבתם החדשה. תחושה המתחדדת בזמן החגים. מה שהיה נהוג ורגיל בשנים עברו לא קיים. המשפחה איתה חגגנו נשארה מעבר לאוקיאנוס, ועמה מסורת והרגלים של שנים רבות. נוצר חלל ועלינו להחליט האם לחגוג, ואם כן, איזה צביון לתת לחג, עם מי לחגוג ואיפה.

חוסר במידע כמו היכן לקנות מצות יכול לערער את תחושת היציבות שהיתה לנו כשידענו איך הדברים מתנהלים והיכן להשיג את מבוקשנו. ההתמודדות עם ההתארגנות לפסח המלווה בקשיים רגשיים וחברתיים, עשוייה לגרום לתחושות כמו דכדוך, עצב, חוסר אונים, געגועם, מתח, כעס ועוד. חשוב לזהות את התחושות, לתת להן לגיטימציה ומקום ולהבין שהן חלק מתהליך השתלבות במקום חדש הלוקח זמן.

למרבה המזל אנו חיים באיזור בו קיימת קהילה יהודית וישראלית רחבה היכולה לתמוך ולהקל על קשיי המעבר, יש למי לפנות וזה בהחלט בסדר ולגיטימי לבקש עזרה.

המועצה הישראלית מקומית ניו-יורק, היא גוף שהוקם לתמוך בקהילה הישראלית ולדאוג לצרכיה. יזמה את “פרויקט מאה כסאות” לחג הפסח, בו מקשרת המועצה בין משפחות ויחידים, מתארחים ומארחים ומיידעת על סדרים קהילתיים (www.Moatza.org). השנה ענת מעורבת בארגון הפרויקט.

לישראלים הנמצאים בניו יורק כשנתיים-שלוש כבר יש היכרות קודמת עם החג אך לא תמיד קיים פתרון נוח. ההמלצה היא לעצור ולזהות מה מרגישים, מה צריכים ומה מתאים ליחיד או למשפחה. לוותיקים, יש בדרך כלל כבר הרגלים: פתרונות מוצלחים לפסח או פתרונות לא נוחים שהתרגלו אליהם.

כשיש זוגיות וילדים מרחב הבחירה מצטמצם. מכיוון שבתי הספר האמריקאיים לא מלמדים על פסח, אין אווירת חג ברחוב ואי אפשר לסמוך על הסביבה, להורים יש אחריות על יצירת אופי החג. למשל, הם צריכים למצוא מסגרת מתאימה לליל הסדר ולשמור על נוהגי החג. מומלץ לשמור על אווירת החג עבור הילדים ולנהל את הסדר כהלכתו, גם אם המבוגרים חשים שאינם זקוקים לכך. אפשר לשתף את הילדים בהכנות לחג, לספר על המנהגים וליצור חגיגיות. למשל ללבוש לבן, לנקות ביחד מקומות שבשגרה לא מנקים או להכין ביחד מאכל ייחודי לחג. אין דרך נכונה להתנהג בחגים, כל משפחה יכולה להתנהג בהתאם לסגנונה, תפיסת עולמה ומצפונה, גם בניו יורק. ומה עושים כשהילדים מתנגדים לשתף פעולה עם אווירת החג? זו תופעה נפוצה. ילדים אומרים שמשעמם, רוצים לפתוח טלפון או טלויזיה ומחשב – יתכן שמבטאים בכך את הרצון הסמוי של המבוגרים. המתבגרים החיים בסביבה בה לא כולם חוגגים את הפסח, לא בהכרח מכירים בחשיבות הסדר ולכן חשוב שההורים יגדירו את ההתנהגות המצופה מהילדים בחג.

את ההגדה קוראים בכל שנה כדי לבסס מסורת ויציבות. עם זאת כל שנה מתאגדים בהווה אחר: חוויית הספור שונה, המספר שונה והשומעים והשואלים אחרים.

חג הפסח הוא חג החירות, לכן גם הדגש שלנו הוא על זיהוי הצרכים של כל אדם ומשפחה, ומקסימום חירות פנימית לבחור את המתאים בתוך האילוצים.

ענת זיו הינה חברת הנהלה במועצה מקומית ניו יורק, פסיכותירפיסטית, יועצת מורשה, מטפלת באמצעות אמנויות, יועצת להורים, ומנחת קבוצות.
חלי ברק שטיין הינה פסיכולוגית חינוכית מומחית, פסיכותירפיסטית, יועצת להורים, מנחת קבוצות ופעילת במועצה מקומית.

המאמר פורסם בידיעות אמריקה ב-27 במרץ 2015