Wednesday, November 11, 2015

אריאל שטאובר
שלום, אני אריאל, אבל אתם יכולים לקרוא לי חיים, או בוב. באתי לארצות הברית בשנת 2001, אחרי אסון התאומים. החיים שלי פה היו רצופי הפתעות, טובות ורעות. מאז ועד עכשיו פתחתי חברה, מכרתי חברה, הפסדתי והרווחתי, התחתנתי והתגרשתי (באמת שלא באשמתי ואל תאמינו לאקסית…), למדתי ואפילו טיפה השכלתי.

היה גם רגע שהצטרפתי לשורות הצבא האמריקני, רגע שנמשך כמה שנים טובות. אבל לא על זה אני רוצה לדבר אתכם, אלא על מה עושים מכאן ואילך. כן, גם אתם, לא רק אני.

כשחזרתי לניו יורק מפלורידה, לפני כמה חודשים טובים, לא גיליתי עניין גדול בחיי החברה שמסביב, לפחות עד שנתקלתי בשם מוכר בפייסבוק. אני לא פותח הזמנות שכאלה בדרך כלל, אבל מאחר והכותרת כללה את השם של בית החולים סורוקה, חרגתי ממנהגי. הרמתי טלפון ל”חברים של סורוקה” בארצות הברית, בהנהגתה הראויה לשבח של רייצ’ל הייזלר, והיא מיד קיבלה אותי להתנדב. הבנתי שהמקום הזה הוא מעין צומת דרכים, ומכאן יכולים לצאת דברים גדולים ונפלאים שיסייעו לחברה הישראלית, ולישראלים באשר הם, ומאשר הם. משם הדברים התגלגלו די מהר. כשהכרתי חבר בשם רון ג’ייקובסון, החלטנו כשני חילונים שמבינים את משמעות המסורת והצירים המחברים בין כולנו, לפתוח ליין מסורתי של ארוחות שבת, “The Kiddish Club” בפייסבוק.

בדרך הכרתי עוד כמה אנשים יקרים ששוקדים מדי יום על עשייה מבורכת עבור ההווה והעתיד של כולנו. אנשים כמו סיוון הדרי, חדורת האמביציה והרצון הטוב, אמנית צעירה ואמיצה שעוסקת בסיוע וחיבור קהילתי בין השאר ב”ישראמריקה” שהקימה, או הסופר המוערך פרופסור תיין רוזנבאום, שבנוסף להיותו תומך נלהב של ישראל בכל רגע נתון, גם מקדיש מזמנו לסייע ליהודים שהוא כלל איננו מכיר, ובין כל אלו, מפנה זמן יקר כדי לקחת חלק בארוחות השבת שלי ולפצוח בהרצאות קצרות אך מרשימות ומדויקות להפליא. תמיד במידה, תמיד מקסימום במינימום.

העבודה עבור הקהילה הקטנה שלנו כאן אינה יודעת שובע וזה מרגש בכל פעם מחדש. בזמן קצר נחשפתי לשיתוף פעולה שמהווה מודל שאיננו מובן מאליו. והנה המסקנות: מסורתי, חילוני, ימני, שמאלני, דתי מודרני וחרדית משתפים פעולה ביחד למען הקהילה. אין משמעות לדעות המתחלפות, לרקעים המגוונים של כל אחד ואחת מהם, כולנו ביחד למען מטרה אחת, אהבת חינם.

זכינו לחיות ביחד בתור קהילה רוויית פוטנציאל, כאן בניו יורק, ואני מאמין שלא לחינם. כל אחד מאיתנו צריך לנסות ולהיות חלק ממנה, גדול או קטן, משפיע או מושפע, כולנו נשכרים. בתור יהודים, כדאי שלפני הכל נחוש את אותה זיקה מיוחדת שיש לנו זה לזה, אותה ערבות הדדית שמהדהדת. כדאי שנלמד לאהוב אחד את השני, ורק אז נקווה לזכות בקבלה של כל השאר. כשאתם עושים משהו טוב בשביל מישהו, אל תצפו למשהו חזרה. תעשו את זה מתוך אנוכיות לשמה. כי לעשות דבר טוב, גורם לך להרגיש טוב, אז למה לא?

אז זה אני. נעים להכיר. מי שקורא בין השורות הבין שכשכתבתי את הטור הזה עדיין לא לקחתי את הכדורים של אותו יום. אני מקווה שכשתראו אותי, בכל זאת לא תזהו… עם כל הפעלתנות, אנונימיות היא עדיין צורך בסיסי שלי. ואם עורכת העיתון יצאה לגמרי מדעתה ותתן לי לכתוב פעם נוספת, אני אתמקד בנושאים של הקהילה, ואנסה להצחיק אתכם יותר.

* אריאל שטאובר הוא מדריך קרב מגע, מתגורר באפר ווסט סייד במנהטן.

קהילה הוא מדור הנכתב על ידי פעילי מועצה מקומית ניו-יורק, ארגון הגג של הקהילות הישראליות השונות בניו יורק רבתי.