דווקא בשבוע שכזה, התקשורת העולמית התחילה להתעניין בגל הטרור בישראל • חלק מהעיתונים האמריקניים הפסיקו להצדיק את המחבלים ובחרו סוף־סוף להזדהות עם הקורבנות • סיכום עולמי
בועז ביסמוט
לאחרונה יהודים־צרפתים מוצאים סיכונים חדשים בישראל", סיפרה השבוע כותרת ראשית בעיתון האמריקני "USA TODAY". לא בכל יום זוכה ישראל לכתבה המתעדת את סיפורו של הקורבן הישראלי. בדרך כלל עסוקה התקשורת, בעיקר זו האירופית, בהאדרה של התוקף, בעוד מתן פנים לקורבן הוא מחזה נדיר. מהכתבה אף עולה כי הקורבן הוא לא רק האזרח הישראלי - אלא היהודי באשר הוא.
הכתבה מבטאת היטב את הלך הרוח ששרר השבוע בוושינגטון. שמחנו לגלות שלא כולם נגדנו ואף רחוק מזה. בסנאט שבו ביקרנו, בכנס של ארגון הקואליציה הישראלי־אמריקני "IAC", ובעיקר ברחובות, אנשים הפגינו זעזוע מגל הטרור ששב לתקוף את אזרחי ישראל.
"יותר מ־1,000 היהודים, שברחו מצרפת לישראל אחרי המתקפה נגד מערכת העיתון הסאטירי 'שארלי הבדו' והסופר־מרקט 'היפר כשר', מתמודדים כעת עם אתגר חדש - מתקפת סכינים על ידי פלשתינים בגדה", נכתב בעיתון. "היהודים־הצרפתים מהווים שוב מטרה. התקיפה הנדירה בפרבר השקט (רעננה; ב"ב) הותירה את הקהילה המקומית מבוהלת. למרות התקיפות, אין ליהודי צרפת כל חרטה על הבחירה שלהם לעלות לארץ: 'זה לא כמו פאריס, שאותה אני כבר לא מזהה', אומרת סנדרין כהן, בעלת חנות בגדים ברעננה, שהיא מייבאת מצרפת. 'כאן, למרות הכל, אנחנו מרגישים חופשיים'".
גם ליזה רחמני, עורכת דין יהודייה־צרפתייה שעלתה ארצה לפני חמש שנים, מספרת לעיתון האמריקני כי "בצרפת התחושה שונה מאוד מאחר שאתה מאוים כמיעוט ואתה לא מוגן על ידי הממשלה. אני מניחה שבארץ אנחנו מוכנים לקבל את האלימות".
חשבונות ואלכסונים
קשה לומר שזה היה שבוע נטול סיפורים דרמטיים, הן בארה"ב והן בעולם; נשיא ארה"ב ברק אובאמה נאלץ לחזור בו מההחלטה להשיב את כל החיילים האמריקנים מאפגנסיטן, זאת כדי למנוע את הביקורת שספג אחרי הנסיגה המהירה מדי מעיראק, שטילטלה את המדינה לשנים רבות.
יש לציין גם את הבחירות בקנדה, החשובה כל כך לארה"ב, שבהן ניצח המנהיג הליברלי הצעיר ג'סטין טרודו (בנו של פייר טרודו, שכיהן כראש ממשלת קנדה בשנים 1984-1969). טרודו הבן, המכונה "החתיך", גבר על רה"מ השמרן וידיד ישראל הגדול סטיבן הארפר.
זה היה גם שבוע שבו בשאר אל־אסד קפץ במפתיע ובחשאיות רבה למוסקבה כדי להיפגש עם מושיעו, הלוא הוא נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. כמו כן, העולם כמנהגו המשיך לעסוק באיום של דאעש, בבעיית הפליטים, בפעילות האיראנית בסוריה ובהמשך מלחמת האזרחים הקשה המתרחשת במדינה. אולי בשל נושאים אלה, ישראל לא העסיקה באופן מאסיבי את התקשורת. עם זאת, כשכן פורסם משהו - הוא היה בולט מאוד.
עוד באמריקה התקשורת געשה כשעסקה בבחירות לנשיאות 2016, שנכנסות להילוך גבוה. הרפובליקנים גילו ששני המועמדים המובילים כעת במחנה הרפובליקני הם המיליארדר דונלד טראמפ והרופא בן קארסון. מי היה מהמר על כך רק לפני חודשיים?
ביום שני האחרון רשת פוקס ניוז הטילה פצצה - שכעבור יומיים התבררה כבלתי נכונה - כשדיווחה כי סגן הנשיא ג'ו ביידן מתכוון להתמודד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, משמע הילארי קלינטון כבר לא לבד. הסקרים מלמדים שלו ביידן אכן היה רץ, הדבר היה בניגוד לעמדת רוב הדמוקרטים. הם חוששים ממלחמה פנימית בתוך המחנה, כזאת הם מעדיפים לראות אצל הרפובליקנים.
מובן שקיים גם צד ישראלי לסיפור המועמדות האפשרית של ביידן. באולם הגדול שבמלון הילטון בוושינגטון הפגינו באי הוועידה התלהבות גדולה מריצה אפשרית של סגן הנשיא. החשבון שלהם היה פשוט: אם קלינטון תרוץ, הרי אובאמה יפגין קשיחות כלפי ישראל דווקא כדי לחבל בסיכוייה לזכות בתמיכת הקול היהודי ואוהדי ישראל. לעומת זאת, לו ביידן היה מתמודד, אובאמה בוודאי היה מנסה לסייע לסגנו ולידידו, ומפגין מדיניות חמה ואוהדת עד סיום הקדנציה שלו. הכל היום חשבונות ואלכסונים.
אבל כמובן סיפור הבחירות הוא לא רק ישראל. יש הרבה עניינים אחרים. באופן מוזר, ההתלהבות בקרב הבוחרים הדמוקרטים פחותה מזו של הרפובליקנים. מסקר שערכה השבוע הרשת האמריקנית MSNBC עולה כי מבין הבוחרים הרשומים, 68 אחוזים מהרפובליקנים מגלים התלהבות מההצבעה הקרובה בנובמבר 2016, לעומת רק 58 אחוזים בקרב הדמוקרטים. בדיוק בגלל זה הילארי קראה השבוע במדינת אלבמה לבוחרים השחורים להצביע. במהלך הביקור באלבמה היא עבדה חזק על המבטא הדרומי. בחירות או לא בחירות.
ישראלים לכל דבר
בישראל נשמעת ביקורת רבה על הגישה הכלל לא ידידותית של הממשל ודאגה מכך שאמריקה מתרחקת במכוון מהמזרח התיכון. תיעוד של מגמה זאת אפשר למצוא בשער של הירחון "FOREIGN AFFAIRS", המתאר את העידן "הפוסט־אמריקני של המזרח התיכון".
הכינוס של IAC היה בגדר הזדמנות מצוינת לראות כיצד שלושה נבחרים אמריקנים בולטים מבית הנבחרים, שעוסקים ביחסי חוץ, ובהם שני דמוקרטים - בראד שרמן מקליפורניה ואליוט אנגל מניו יורק - ואד רויס, רפובליקני מקליפורניה - הפגינו סולידריות רבה עם ישראל הנתונה למתקפת טרור, אך גם תמיכה בסוגיית הגרעין האיראני.
הצטרפתי השבוע לקבוצה של ישראלים־אמריקנים שבאו לכנס וביקרו גם בקונגרס. פגשנו שם חבר בית הנבחרים בראד שרמן, הפעיל בוועדות העוסקות במלחמה בטרור ובמניעת נשק גרעיני, משמע מדובר באיש עסוק מאוד. בזמן שהוא מלווה את אורחיו, אי אפשר שלא להיזכר בפעם האחרונה שביקרתי באותו המקום שבו נאם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. "הוא נואם פופולרי מאוד", מודה שרמן. עם זאת, לפחות 50 דמוקרטים החרימו את נאומו עקב לחצים מצד הממשל. שרמן לא אחד מהם. הפוליטיקאי היהודי־אמריקני בא לנאום ולהצביע נגד ההסכם עם איראן. הוא עשה זאת מהר מאוד כדי למנוע לחץ מהבית הלבן. כשנדרש שרמן לסוגיית ההסכם, הוא השתמש באנלוגיה מעולם הקולנוע, ליתר דיוק מהמערבון הקלאסי "הטוב הרע והמכוער": "יש בהסכם מהטוב ומהרע בשנה הראשונה, ולאחר מכן הוא הופך למכוער".
יש להניח כי אילו היה מצביע בעד ההסכם, שרמן היה שומע ביקורת קשה בבית הכנסת שבו הוא מתפלל. השבוע בוושינגטון היה אפשר לחוש עד כמה ההתנגדות להסכם הגרעין גדולה, בדיוק כמו בארץ.
ישבתי בלובי לצידו של אהוד דנוך, קונסול ישראל לשעבר בלוס אנג'לס בשנים 2007-2004.
דנוך הוא יוזם הארגון. הוא חזה את הפוטנציאל הגדול הטמון בגיוס כוח ישראלי בארה"ב לטובת ישראל. לצידו פעל שהם ניקולט, מנכ"ל הארגון ודני אלפרט. יחד עם עוד כמה ישראלים הם הפכו את הארגון לכזה שאי אפשר להתעלם ממנו, בהיותו משמש חוד החנית במלחמה ב־BDS. ד"ר מרים ושלדון אדלסון הפכו לתורמיו הגדולים של הארגון, זאת לאחר שדאגו לסייע בפתיחתן של שלוחות שונות של הארגון בארה"ב, בין השאר בבוסטון, בפלורידה, בלאס וגאס, בפילדלפיה, בניו ג'רזי ובניו יורק. ההתלהבות בכנס, שהכיל כ־1,300 משתתפים, היתה גדולה. קהל רב בא לשמוע את הפאנלים שעסקו בסוגיות מגוונות בתחומים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים.
אין ספק כי גם המעמד של הישראלי בעיני אמריקה השתנה בשנים האחרונות. כיום, היהודים שמתגוררים בארה"ב רחוקים שנות אור מהכינוי "נפולת של נמושות", שלו הם "זכו" מראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. מבחינת ישראל, הם נשארו ישראלים לכל דבר. "תמיד היה ברור שהיהודים הם נכס אסטרטגי כאן באמריקה. החשיבות שלכם רק גדלה בזכות ההתארגנות של הישראלים באמריקה שהחליטו לפעול ביתר שאת", מספר לי אחד מראשי IAC. "אנחנו יודעים כי הישראלים משלמים מחיר יקר והחיים שלהם לא קלים אבל אנחנו רוצים שהם יידעו שאנחנו עומדים לצידם תמיד", הוא חתם.
שרון אבן חיים, יו"ר הארגון, התקשה להסתיר את שביעות רצונו מהצלחת הכנס. בשנה הבאה הוא משוכנע כי יהיו יותר מ־2,000 משתתפים. מן הסתם, אבן חיים היה מעדיף לקבל בזמן הכנס הודעה רשמית שלפיה ההסכם עם איראן נדחה על ידי הקונגרס, אך כידוע קרה ההפך:
במהלך הכנס ההסכם המדובר בדיוק נכנס לתוקף. כמה סמלי. הפאנלים בכנס שעסקו בארגון דאעש זכו להתעניינות גדולה במיוחד, שכן הארגון הרצחני מטריד את כל העולם. גם העובדה שהממשל לא עושה מספיק נשמעה לא מעט ברחבי האולם.
למטבע כמובן שני צדדים, ולצד התמיכה יש גם עיוותים של המצב בישראל. למשל, הדיווח של כתב MSNBC אימן מוהידין כי בניסיון פיגוע הדקירה בשער שכם, המחבל כלל לא אחז בסכין. אלא שבאולפן החדשות התעקשו להעמיד את מוהידין על טעותו בשידור חי, וגם התנצלו על כך שהציגו מפות לא נכונות של ישראל. אין ספק שהחלטת ישראל לא לשתוק ולהשקיע בחזית ההסברה והעיתונות הוכיחה את עצמה.
שלשום, כאמור, נחשפה הפגישה בין אסד לפוטין במוסקבה. יכול להיות שאסד מרגיש היום מספיק בטוח לעזוב את דמשק, צעד שהוא לא עשה מאז תחילת מלחמת האזרחים בארצו.
מבחינת אסד, הביקור ברוסיה היה הזדמנות להודות לפוטין באופן אישי על הסיוע לארצו, וליתר דיוק, למשטרו. בסוריה דווח כי לפחות שלושה חיילים סורים נהרגו השבוע על אדמת סוריה.
צריך לזכור כי אצלנו בארץ, ובצדק, גל הטרור החדש הוא הסיפור הגדול. עם זאת, בעולם עוסקים הרבה יותר בסוריה, שהפכה להיות מערכה בינלאומית עם פוטנציאל להידרדרות משמעותית אף יותר במצב.
אך לא רק בארה"ב מתגייסים נגד גל הטרור ולמען ההסברה הישראלית. בצרפת פירסם הסופר והאינטלקטואל ברנאר־אנרי לוי מאמר בירחון "לה פואן", ובו הצהיר כי "אין זה צודק להשוות בין הקמיקזות לבין הקורבנות שלהם ולהאמין כי פרץ האלימות החדש הזה הוא ספונטני".
עוד טוען ברנאר־אנרי כי אין הוא מאמין במושג "טרור הבודדים". מחר, לדבריו, אולי יהיו עשרות ואחר כך מאות "רוצחי יהודים", שיזכו ללייקים רבים ברשת ולאלפי עוקבים, לכן אין הוא מוכן לשמוע כי המפגעים הם "זאבים בודדים" כהגדרתו. הפילוסוף המוערך גם לא מוכן לשמוע יותר כי צעירים אלה לא ניתנים "לשליטה ולפיקוח". יש לו מילים קשות מאוד כלפי יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן, אשר רק לפני כמה שבועות "כינה את רצח הזוג איתם ונעמה הנקין בנוכחות ילדיהם 'הרואי', ולאחר מכן גינה את מראה היהודים מטנפים ברגליהם 'המזוהמות' את מתחם הר הבית, ואף הגדיר כל טיפת דם שנוזלת מכל שאהיד שהקריב את חייו למען ירושלים כ'קדושה'".
לוי יוצא חוצץ נגד החיבור שנעשה בין ייאוש חברתי ופוליטי לאקט הבחירה בטרור, כמעין תירוץ המצדיק את הפיגועים. עוד הוא קושר בין הטרור בקשמיר השבוע לטרור בסוריה ובעיראק. "זו רק עוד במה שבה פועל הטרור הג'יהאדיסטי", הוא הכריז והוסיף כי "זה בלתי נסבל שרוב כלי התקשורת בעולם לא מייחסים חשיבות גדולה לכאבן של המשפחות הישראליות השכולות כפי שהם מתייחסים למשפחות הפלשתיניות".
את המאמר הוא חותם: "מה שעוד בלתי נסבל הוא המיתוס הקטן אשר מתחיל להירקם סביב שיגרת הדקירות: האם מכיוון שהתוקף עני ומדוכא, עליו להשתמש בכלי הרצח היחיד שבהישג ידו מאחר שאין לו נשק אחר? כאשר אני רואה את להבות הסכין אני נזכר בהוצאה להורג של דניאל פרל (שנרצח על ידי אל־קאעידה ב־2002; ב"ב). אני חושב על עריפת ראשיהם של השבוי הצרפתי הרווה גורדל, ג'יימס פולי ודיוויד היינס (שנרצחו כולם על ידי דאעש; ב"ב) הסרטונים של דאעש היו כמו בית ספר, אנחנו מתמודדים מול גל ברבריות שיש לגנות ללא תנאי מאחר שהוא מייצא את שיטותיו לכל מקום בעולם".
לסיום, אין ספק שההסברה הישראלית קיבלה חיזוק השבוע מוושינגטון, מפאריס ומכל מקום שבו יש לישראל ידידים.
