מאת: מאיר דורון, העורך הראשי israelilifeusa | פורסם: 25.09.2015 03:31

http://israelilifeusa.com/israelis_in_america/israelies_in_the_news/6468

"ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית זו התופעה החשובה ביותר ביהדות ארה"ב ב-30 השנים האחרונות"

עם המחמאה הזו, שנשמעה מפי בכיר באייפ"ק, חוזר שגיא בלשה, מנכ"ל ארגון הגג של ישראלי ארה"ב ב-4 השנים האחרונות, לארץ. ראיון מיוחד עם מי שמכיר אותנו הכי טוב - שגיא בלשה.

שגיא בלשה (בתצלום), המנכ"ל היוצא של ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית (IAC), לא הסתיר את מבוכתו מגשם השבחים שהורעפו עליו בסדרת אירועי פרידה שנערכו לו השבוע בלוס אנג'לס.

במוצ"ש האחרון חברי מועצת המנהלים ועובדי הארגון שניהל ב-4 השנים האחרונות, נפרדו משגיא בחום באירוע שהתקיים בביתם של חברי הארגון אלון וקים חיים.

למחרת התקיימה פרידה נוספת כחלק ממסיבת ראש השנה שהתקיימה בביתם של היו"ר היוצא של IAC, שון אבן חיים, ואשתו דורית - שם נכחו גם הפילנטרופים ד"ר מרים ושלדון אדלסון, חברי הקונגרס מאל.איי אד רויס ובראד שרמן, הקונסול הכללי באל.איי דיויד סגל, מנהיגי ארגונים ישראלים-אמריקאים ותורמים רבים שגוייסו לארגון במהלך השנים.

הנואמים באירועים – אבן חיים, חברי מועצת המנהלים ובכירים בארגון שעבדו עם שגיא, דיברו עוד ועוד על תרומתו הגדולה ל-IAC, שהפך בניהולו מארגון קהילתי מקומי בלוס אנג'לס לארגון גג כלל-ארצי עם סניפים ופעילויות מחוף-אל-חוף. דיברו על מקצועיותו ומסירותו, על כושר הניהול והעבודה הבלתי נלאים שלו, על יכולת ההובלה שלו ושאיפתו לשלמות. ושגיא (43), ילד-טוב-ישראל, השב לביתו בכפר אוריה שבדרך לירושלים, חייך באי-נוחות גלויה.

אחרי 4 שנים בלוס אנג'לס - מרכז הנוֹחוּת, עיר הזוהר, באחד התפקידים הבכירים בקהילה הישראלית בארה"ב - מנכ"ל ארגון הישראלים האמריקאים, לא צובט הלב, שגיא, לעזוב כמעט באמצע העשייה ובאמצע החיים עיר נפלאה ותפקיד חלומי, חזרה ל'בלאגן' הישראלי?

"לא קל לי לעזוב את הארגון, את האנשים הנפלאים שעבדתי איתם ואת הקהילה", מתוודה שגיא. "הפרידה בהחלט צובטת בלב, אך אני מקווה שאמשיך לסייע ולהיות חלק מה-IAC. זה ארגון מדהים שאין רבים כמותו בעולם הארגונים ללא מטרות רווח.

"ל'עיר הזוהר', כפי שאתה מכנה את לוס אנג'לס, אין לי סנטימנטים רבים. אולי כי אני לא חובב גדול של זוהר... והנוחות בלוס אנג'לס לא הרשימה אותי באופן מיוחד. הרבה יותר התרשמתי מהאנשים שפגשתי פה. במיוחד מאנשים כמו חברי מועצת המנהלים של ה-IAC שמבינים שהזוהר והנוחות לא מביאים אושר - ומה שמביא הרבה יותר אושר וסיפוק זו הנתינה לזולת, המעורבות החברתית והתרומה למען הערכים שחשובים להם. הם היוו ותמיד יהיו מקור השראה ודוגמא אישית עבורי.

"אשתי, נטלי, ואני ידענו מהתחלה שאנחנו כאן לתקופה מוגבלת ושנחזור לישראל בכל מקרה. ידעתי מראש שבנקודה מסויימת נצטרך לחתוך. התכוונו לשוב אחרי 3 שנים, אך החלטנו בסוף להשאר לשנה רביעית. מטרת נסיעתנו הייתה שנטלי תעשה פוסט דוקטורט באוניברסיטה מובילה בארה"ב. היא אכן סיימה את הפוסט דוקטורט ב-CalTech  שבפסדינה (אחת מאוניברסיטאות המחקר הנחשבות בארה"ב) וזכתה במישרת פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים. מבחינתה - התגשמות חלום. אך גם אם לא הייתה המישרה באוניברסיטה, היינו חוזרים, כי לא היינו יכולים לחיות עם עצמנו אילולא חזרנו ארצה. אילולא נתנו לילדים (התאומים שחף ואלה) הזדמנות להינות מילדות ישראלית ולהיות קרובים למשפחה ולחברים הטובים. יש יתרונות רבים אך גם מחיר גבוה לחיים בארה"ב. אתה רחוק מהמשפחה ומהחברים, ההורים מזדקנים ואתה לא שם, הילדים פורחים מהקן לקולג'ים במרחק טיסה ואחר כך מתחתנים ומגדלים נכדים במקומות רחוקים. הרבה אנשים נשארים בודדים, בלי חיי המשפחה והחברה החמים המאפיינים את ישראל. יצא לי להיות בחיי בכ-60 מדינות ולחיות בשלוש מהן. מדינת ישראל, עם כל האתגרים והקשיים, היא מקום נפלא לחיות בו. יש בחיים בישראל המון ערך מוסף מעבר לנושא הכלכלי. עבורי ועבור נטלי אין תחליף לתחושת הבית, לחיים בתוך התרבות שאנחנו אוהבים ולידיעה שזה המקום שלנו. יחד עם זאת, טוב שלאנשים שונים יש העדפות שונות - וזה לגיטימי לגמרי להעדיף לחיות בארה"ב. על אחת שישנה חשיבות מן המעלה הראשונה שישראלים ויהודים יחיו בתפוצות וישפיעו משם על איתנותה וביטחונה של מדינת היהודים. מדינת ישראל קמה בזכות שיתוף פעולה בין היהודים בישראל והיהודים בארה"ב ותמשיך להתקיים בזכות שיתוף פעולה כזה".

ההישג הגדול ביותר של ארגון הישראלים האמריקאים (IAC) בניהולך היה התרחבות הבזק שביצע הארגון, בייחוד בשנתיים האחרונות, מארגון מקומי בלוס אנג'לס לארגון ארצי הפרוש ברחבי היבשת (ניו יורק, פלורידה, בוסטון, לאס וגאס, וושינגטון, פילדלפיה). איך זה קרה? והאם זה נוצר מצורך אמיתי בקהילה - או שמדובר בצורך של הארגון?

שגיא: "ישראלים חיים בארה"ב כבר עשרות שנים והיו הרבה ניסיונות להקים התארגנויות מקומיות כאלה ואחרות. אבל אני חושב שרק בשנים האחרונות בשלו התנאים להקמה של ארגון ישראלי-אמריקאי גדול עם זרועות ענפות מחוף-אל-חוף. הישראלים-האמריקאים מהווים כ-10% מכלל יהדות ארה"ב. זה מספר עצום שיש לו פוטנציאל השפעה עצום ואשר כבר היום משפיע על מירקם הקהילה היהודית בארה"ב. מודל ההצלחה של ה-IAC נובע ממקימי הארגון שבנו תשתית ארגונית יוצאת דופן באיכותה ובעוצמתה בלוס אנג'לס. כבר בשנים הראשונות של הארגון, עוד לפני בואי, נוצרה בלוס אנג'לס קבוצה של אנשי עסקים מצליחים - בהם כמה מצליחים מאוד דוגמת חיים סבן, שהיוו את עמוד השדרה של הארגון. המפגש הראשוני שלי עם חברי ה'בורד' המייסד של ה-IAC ב-2011 היה מעצים מאוד: פגשתי חבורה מאוד רצינית, עם המון יכולות ומוטיבציה עצומה לגדול. בראיון העבודה האחרון שלי אמר לי יושב הראש דאז דני אלפרט: 'יש לנו כסף ואין לנו מספיק פעילות. צריך לקחת את הארגון ל-next level'. הליך הלימוד שלי היה מהיר מאוד. קפצתי למים הקרים. תוך שנה עלינו מ-5,000 משתתפים בפעילות שלנו בשנה ל-30,000 איש... ייסדנו את תוכנית IAC Care בקונצרט גדול ב'יוניברסל סטודיוס' בהשתתפות 6,000 איש, ביוזמה ובמימון של חברי הארגון נתי ודבי סיידוף... הקמנו את פסטיבל Celebrate Israel שמשך 15,000 איש... ביוזמת ובסיוע חברי הארגון אדם וגילה מילשטיין התחלנו את תוכנית ספרית פיג'מה באמריקה... ועוד סדרה של אירועים קהילתיים".

לאחר שבתחילת 2012 מונה שון אבן חיים ליו"ר הארגון, שגיא לא יכול היה לייחל ליו"ר יותר דינמי, מעורב, מעמיק, מבין, רגיש לצרכי הקהילה ובעל יכולת להנהיג ולהוביל את ה'בורד' למקומות הנכונים. "ללא שילוב מוצלח של יו"ר ומנכ"ל, קשה היה להשיג את ההישגים שהשגנו", הוא אומר. "מה שקרה בהמשך הוא, ש"על המודל המוצלח שהוקם לקהילה הישראלית-אמריקאית בלוס אנג'לס שמעו בקהילות רבות בארה"ב, מה שמשך אלינו מנהיגים ישראלים אמריקאים מכל רחבי היבשת וגם את התורמים הגדולים שלנו, ד"ר מרים ושלדון אדלסון, שהתאהבו בארגון והחליטו לפני כשנתיים להצטרף לשורותיו ולתמוך בו. ותמיכתם איפשרה לנו לבצע את הפריצה הגדולה. תהליך ההתרחבות הייתה תקופה מרגשת מאוד עבורי. טסנו המון. בכל מפגש עם קהילה ישראלית-אמריקאית אליה הגענו הרגשנו את הצורך העצום בארגון כמו שלנו. בהתחלה חששנו שיהיה קשה לשכנע ישראלים-אמריקאים להצטרף ולהפוך להיות לחברי מועצת המנהלים המקומית, שכן עלות ההשתתפות היא 5,000 דולר לשנה מינימום ונדרש מהם גם להיות אקטיביים. אבל התברר שזה לא היה קשה בכלל. מכל מסע חזרנו עם מצטרפים חדשים ותוך זמן קצר התחלנו לגייס צוותי עובדים, הקמנו משרדים והתחלנו לייצר פעילות ענפה שכבר אחרי שנה הגיעה לאלפים ולפעמים לעשרות-אלפים בכל עיר. חשוב לציין פה את עבודת השטח החשובה מאוד שביצע אדם מילשטיין, (היו"ר החדש של IAC. מ.ד) שכיו"ר ועדת ההתרחבות איתר מנהיגים פוטנציאליים בכל עיר, הכשיר את הלבבות והביא אותם למפגש הראשוני. בלי זה, היה הרבה יותר קשה להתרחב במהירות כזו".

לא רק כסף

כסף הוא אלמנט חשוב מאוד ביכולת לצמוח מהר, אך, לדברי שגיא, ישנם עוד אלמנטים רבים: "הצלחנו בתהליך ההתרחבות המהיר שלנו בגלל שהשכלנו לייסד מהר מאוד מערכת מאורגנת להפליא שהקימה את הסניפים החדשים ותמכה בהתרחבות. במקביל להקמת הסניפים יצרנו מטה ארצי גדול בלוס אנג'לס ומנגנון יעיל שהוכשר לתת מענה מהיר לכל קשיי הגדילה וההתרחבות. מיד עם התחלת ההתרחבות גייסנו לשורותנו את מירי בלסקי, כיום המשנה למנכ"ל, ו-4 סמנכ"לים מקצועיים שנותנים תמיכה בנושאים שונים (כספים, שיווק, תפעול ותוכן). מתחת לכל סמנכ"ל הצבנו מערכת שיודעת לתת מענה אפקטיבי לסניפים בתחום עליו היא אמונה. כמו כן הצלחנו לגייס בכל הערים מנהלים איזוריים איכותיים שהצליחו תוך זמן קצר לאחד קהילות גדולות ופעילות. ושוב - המעורבות הגדולה של ה'בורד' היוותה נדבך חשוב מאוד שבלעדיו היינו מתקשים לגייס הן את התורמים והן מנהיגות מתנדבת בכל מקום בו הקמנו סניף".

בגאווה שגיא מונה היום ב-IAC כ-100 חברי מועצה ובורד ב-9 סניפים. כולם תורמים מכספם, כישוריהם וקשריהם. זוהי התשתית שמגבה צוות של כ-80 עובדים המוציאים לפועל את החזון ואת תוכניות הצמיחה הגרנדיוזיות, במטרה להגיע ל-200,000 ישראלים-אמריקאים שישתתפו בפעילויות הארגון ב-24 מדינות שונות בארה"ב. וואו!

לפני שהגעת לאל.איי כיהנת כסמנכ"ל הכספים והפיתוח העסקי ב"בית התפוצות" בת"א, ונאמר עליך (ועל המנכ"ל דאז אבינועם ערמוני) שהמצאת מחדש את המקום, שהפכת בניין שחלק מאגפיו השוממים שימשו משכן לפגרי יוֹנים לאתר מורשת חי ותוסס... באנאלוגיה, מה התובנה שלך על הקהילה הישראלית בארה"ב כפי שאיבחנת אותה כשהגעת לכאן לראשונה בתחילת העשור - והיום?

"אני חושב שההקבלה היחידה בין התהליך שהובלנו בבית התפוצות לתהליך שהובלנו ב-IAC הוא שבשני המקרים זה היה תהליך שינוי עמוק ויסודי של ארגון, בנייה מחדש של תשתיותיו והובלתו לצמיחה מהירה. חוץ מזה, אין ממש אנאלוגיה בין המקרים. בית התפוצות היה מוסד לאומי חשוב במשבר עמוק שהיה חייב לעבור תוכנית הבראה ופיתוח רצינית. ה- IAC, לעומת זאת, היה גם לפני בואי ארגון נהדר עם תשתית בריאה שהקימו המייסדים וקודמי בתפקיד שהם ניקולט (שחוזר עתה לתפקיד.מ.ד). מה שעשינו היה לקחת ארגון מקומי וקטן ולהפוך אותו לארגון גדול וארצי. גם את הקהילה הישראלית בארה"ב לא אנחנו המצאנו. הייתה קהילה ישראית גם לפני ה-IAC. אבל אנחנו לקחנו את הפוטנציאל העצום ואת הצורך שהיה קיים, חיברנו מאות-אלפים תחת קורת גג אחת והקמנו ארגון ארצי גדול עם משאבים, תוכניות רבות ויכולות להשפיע. כשהגעתי לכאן ב-2011 לא ידעתי הרבה על הקהילה הישראלית-אמריקאית אך העבודה זרקה אותי מהר מאוד למים הקרים. הכרתי אלפים בכל רחבי ארה"ב והבנתי את הפוטנציאל העצום הגלום בקהילה הזו. זה היה מסע לימודי מרתק. אני לא חושב שיש עוד רבים כמוני שפגשו כל כך הרבה ישראלים-אמריקאים. חבל לי שאין לי את הזמן לכתוב ספר בנושא, כי אין הרבה מסמכים או מחקרים שנכתבו על הקהילה הזו, למרות גודלה, ייחודה והשפעתה. אני חושב שזו לא תהיה הפרזה לטעון שה-IAC עשה היסטוריה. לקחנו קהילה המונה כ-600,000 איש, אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, יותר מכל יהדות צרפת למשל, ובנינו לה בזמן קצר תשתית ארגונית חזקה שיכולה לשמש נכס עצום למדינת ישראל ולחיזוק בני הדור השני והשלישי של הקהילה.

פריצת ה-IAC משפיעה גם על הקהילה היהודית בארה"ב, שכן לפני ה-IAC הישראלים-האמריקאים היו בשולי הקהילה היהודית ולא מעורבים בה כמעט בכלל. בכיר באייפ"ק אמר לי לא מזמן, שה-IAC זו התופעה החשובה ביותר ביהדות ארה"ב ב-30 השנים האחרונות. אני חושב שהוא צודק ושההשפעה הגדולה של הישראלים-אמריקאים על יהדות ארה"ב עוד לפנינו".

תהליך האמריקניזציה

אוהבים להכליל "ישראלים בארה"ב". פגשת והכרת רבים מאוד מאיתנו, אתה אומר. האם מצאת מכנה משותף (או מכנים משותפים), איזה state of mind ייחודי לכלל הישראלים שחיים כאן?

"כאמור, ב-4 השנים האחרונות פגשתי אלפי ישראלים-אמריקאים בכל ארה"ב ולמדתי להכיר לעומק את הקהילה ומאפיינה. יש בהחלט state of mind משותף לרבים ומאפיינים יחודיים שהם חוצי מעמדות, גילאים, מיקום גיאוגראפי או ותק בארה"ב.

"בניגוד למהגרים מהעולם השלישי המגיעים בדרך כלל לארה"ב במטרה להשתקע, ישראלים מגיעים לארה"ב כמעט תמיד ל'שנתיים-שלוש' עם השאיפה לחזור לארץ. רבים חוזרים ארצה אך רבים לא פחות נשארים עוד שנה ועוד שנה. ככל שההישארות בארה"ב מתמשכת, כך מתפתחת אצל ישראלים-אמריקאים רבים תחושת הזהות הכפולה, שבאה לעיתים יחד עם רגשות אשמה. בישראל חינכו אותנו שאין תחליף ציוני לחיים בישראל, ותפיסה זה יושבת אצלנו חזק בתודעה ויוצרת סוג של דיסוננס ביחסים שלנו הן עם אמריקה והן עם ישראל. לרבים מהישראלים-אמריקאים קשה לראות את תהליך האמריקניזציה המואץ של הילדים. הם היו בטוחים שהכל קשור בחינוך ואם ידברו עברית בבית, הילדים יגדלו כישראלים לכל דבר. בפועל זה לא כך. לסביבה יש השפעה עצומה ובני הדור השני הם ברוב המקרים אמריקאים מאוד.

"הישראלי-האמריקאי המצוי היה רוצה לחיות בשתי המדינות. יש לו הערכה רבה לחיים באמריקה, אך הוא היה רוצה גם לבלות הרבה זמן בישראל. השאיפה הזו, שרק מתי מעט יכולים להגשים אותה, יוצרת תחושת תסכול מסויימת. סקרים שערכנו ב-IAC מצאו, ש-57% מהישראלים-האמריקאים רואים עצמם חיים בישראל ביום מן הימים. אנחנו יודעים שבפועל מספר המגשימים את השיבה לארץ הרבה יותר קטן. אחרי גיל 45 וכשיש לך כבר ילדים בגיל ההתבגרות שגדלו באמריקה, קשה מאוד לחזור ולהתחיל מחדש בישראל. צריך גם לומר את האמת ולהודות שרוב בני הקהילה לא ממש התעשרו באמריקה ולא חסכו את מה שציפו לחסוך. גם זה מקשה על תדירות הביקורים בישראל וכמובן גם על סיכויי החזרה לארץ. ביקור בישראל עולה כ-10,000 דולר בממוצע למשפחה. למשפחה ממוצעת, שמרוויחה ברוטו 100,000 עד 150,000 דולר בשנה זה קשה. רבים מוותרים על חופשות בכדי לחסוך לנסיעות לישראל. גם חינוך יהודי שעולה בממוצע 20,000 דולר לילד בשנה אינו בר השגה למרבית בני הקהילה."

"אני חושב שה-state of mind שתיארתי הוא המנוע החזק ביותר של הקהילה למעורבות בזירה הפרו-ישראלית. אין כמעט ישראלי-אמריקאי שלא פותח את היום בהסתכלות בכלי תקשורת ישראלי. לרמת המעורבות של בני הקהילה במה שקורה בישראל אין אח ורע באף קהילה יהודית. בעוד שלצערנו הקהילה היהודית בארה"ב מתרחקת מישראל בשנים האחרונות, הישראלים האמריקאים מרגישים קרובים מאוד ורבים נכונים להתייצב למען ישראל ולהגן עליה בכל רגע נתון. וזה מה שהפך את הישראלים-האמריקאים לנכס אסטרטגי למדינת ישראל. ממשלות ישראל האחרונות מבינות את זה ומנסות לבנות גשרים לבניית שיתוף פעולה איתנו, כמי שמייצגים את הקהילה. זה גם האתגר הגדול ביותר של ה-IAC בשנים הבאות – למנף את היכולות הארגוניות שלנו ומאות האלפים שאנחנו מגיעים אליהם למעורבות גדלה והולכת למען ישראל".

נאמנות כפולה?

שאלת הנאמנות הכפולה עולה בכל דיון על ישראלים-אמריקאים והפכה לעניין ציבורי כלל ארצי במחלוקת על הסכם הגרעין עם איראן. האם לדעתך לגיטימי שישראלי-אמריקאי יקבע את דיעותיו, בסוגיה האיראנית למשל, כשמול עיניו 2 הדרכונים שהוא נושא - כאזרח ארה"ב וכאזרח ישראל... או שעל הישראלים האמריקאים מוטלת חובה תמיד לתמוך בעמדת ממשלת ישראל בלבד, גם אם היא מנוגדת לאינטרס שלהם כאזרחים אמריקאים?

"הנאמנות הכפולה היא טבעית ולגיטימית, ומטילה על הישראלים-האמריקאים חובה להתחשב הן באינטרסים האמריקאים והן באלו הישראלים. לתפיסתי, הישראלים-האמריקאים הם בראש ובראשונה אזרחים או תושבים של ארה"ב - ולכן נאמנותם אליה צריכה להיות נר לרגליהם. לשמחתנו, ברוב המקרים, בזכות הקשר המיוחד בין שתי המדינות, ישנה זהות אינטרסים בין ישראל לארה"ב ברוב התחומים. גם בנושא הסכם הגרעין עם איראן אינני רואה כל בעיה של נאמנות כפולה בהתנגדות להסכם. כפי שמרבית הציבור האמריקאי הכללי מתנגד להסכם, כך לגיטימי בעיני שגם הישראלים-האמריקאים יתנגדו לו.

ארה"ב היא דמוקרטיה במסגרתה ישנה זכות לכל קבוצה או מיעוט לפעול לקידום האינטרסים שלה. כמו שאירופה נוטה לקו פרו-ערבי בשנים האחרונות, בין השאר לאור המיעוט המוסלמי הגדול במדינות אירופה - כך צריכים יהודי ארה"ב - ובהם הישראלים-אמריקאים, לפעול לטובת ישראל ולדאוג לכך שארה"ב תעמוד לצידה של מדינת ישראל עוד שנים רבות. קיומה של ישראל תלוי הרבה מאוד בתמיכתה של ארה"ב, מה שמקנה ליהדות ארה"ב ולישראלים-האמריקאים תפקיד חשוב וחובה היסטורית לפעול למען הידוק הקשרים בין שתי המדינות. קשר הדוק בין ישראל וארה"ב אינו רק אינטרס ישראלי. הוא גם אינטרס אמריקאי; ישראל היא הדמוקרטיה החופשית היחידה במזרח התיכון ומהווה חזית חשובה מאוד מול האיסלם הקיצוני. ישראל היא גם הכלכלה היצרנית והיציבה ביותר במזרח התיכון, מרכז טכנולוגי חשוב עם שיעורי צמיחה גדולים שעשויים לתרום לכלכלה האמריקאית.

"ארגונים כמו (שדולת השמאל היהודית) 'ג'יי סטריט', אשר מביעים ביקורת גלוייה על ישראל, מלבים את המתח בין הממשלה בישראל לממשל ומסכנים מאוד את היחסים בין שתי המדינות. אם הקהילה היהודית לא תהיה מאוחדת בתמיכתה בישראל, יחלש האינטרס של הממשל האמריקאי לתמוך בישראל, דבר שעשוי לסכן את קיומה של ישראל. לכן, לתפיסתי, הישראלים-האמריקאים צריכים לפעול ולהשפיע על הקהילה היהודית בכדי שזו תחזור לתמוך בישראל בכל העוצמה כפי שהיה בעבר".

בשנים האחרונות, שגיא, הפכת לחלק מ'הנוף' הישראלי בארה"ב. לאיזה סוג של תפקיד, אתגר, אתה נושא את עיניך בישראל?

"אחרי כל השנים בארה"ב בניתי כאן קשרים וקיבלתי הצעות עבודה שנאלצתי לסרב להן לאחר שהחלטתי לחזור לארץ. אני מקווה שבישראל אוכל להשתמש בידע, ביכולות, בעולם הכספים ממנו אני בא ובניסיון הניהולי הגדול שצברתי, כדי לקדם משהו משמעותי. אינני יכול להצביע על כיוון מדוייק בו אני רוצה לעסוק. אני פתוח לאפשרויות גם במגזר העסקי וגם הציבורי. ההתמחות שלי משני התפקידים האחרונים - ב- IAC ובבית התפוצות, וכן מעברי במשרד האוצר, היא בהצמחה והטמעת תרבות עיסקית בארגונים ובבניית מערכות ניהול אפקטיביות. חשוב לי להשתלב במשהו עם פוטנציאל צמיחה משמעותי שיוכל להכיל אדם אנרגטי והיפראקטיבי כמוני..."

אם שהם ניקולט, המנכ"ל החדש של IAC (עם שגיא בצילום), היה מבקש ממך לתאר בקצרה את החזון לעתיד שאתה מותיר מאחוריך, שהוא בעצם עתידה של הקהילה הישראלית בארה"ב - מה היית אומר לו?

"שהם ואני עברנו כבר דרך ארוכה ביחד. מאז שהחלפתי אותו בתפקיד המנכ"ל, הוא המשיך לכהן במועצת המנהלים של ה-IAC ותרם המון לארגון כמתנדב. שהם הפך להיות חבר קרוב ואדם שאיתו התייעצתי לכל אורך הדרך. האתגר העומד לפני ה-IAC - בניהולם של שהם כמנכ"ל ואדם מילשטיין כיו"ר, הוא לתרגם את הכוח והעוצמה שצבר הארגון להשפעה ממשית לטובת מדינת ישראל. האתגר האולטימטיבי הוא להפוך את הקהילה הישראלית-אמריקאית ואת ארגון IAC לנדבך מרכזי של הפעילות הפרו-ישראלית בארה"ב ולשפר את האפקטיביות של המלחמה בתנועת החרם (BDS) ובנסיונות לדה-לגיטימציה של ישראל. אני מאמין ששהם ואדם, יחד עם הצוות הניהולי וה'בורד' שלנו, הם שילוב מעולה שיביא את הארגון לשלב הבא באבולוציה שלו".

Categories: