פורסם באתר YNET 

ראשי ה- IAC (המועצה הישראלית-אמריקאית) נסעו בשבוע שעבר לישראל לשורה של אירועים, דיונים ומפגשים שיתמקדו במצבה של האוכלוסיה הישראלית בארה"ב ובהתרחבותו של הארגון, המבוסס בלוס אנג'לס, לאמריקה כולה. לרגל הנסיעה ערך מכון 'דחף' של מינה צמח סקר ראשון מסוגו בין יהודים וישראלים המתגוררים בארה"ב. בסקר שנערך באינטרנט השתתפו 2366 איש, מתוכם 1598 שהגדירו עצמם כישראלים או אמריקאים ישראלים.

הממצאים המעניינים בסקר: כ-30% מהישראלים באמריקה גרים בקליפורניה. 36 אחוז מהנשאלים עברו לארה"ב לפני יותר מ-20 שנה ומאז האחוז רק יורד

כל הזמן. 56 אחוז אמרו כי יש סבירות גבוהה שיחזרו לגור בישראל, 37 אחוז בסבירות נמוכה. הסקר באופן כללי מציג תמונה של אוכלוסיה ישראלית שגרה בארה"ב, אבל הלב שלה נמצא לגמרי בישראל, וכך גם ההווייה החברתית שלה. כך למשל, רק 2.7% מהנשאלים ענו כי המעגל החברתי שלהם מורכב מאמריקאים לא יהודיים. התוצאה הזו מצביעה על הדילמה הקבועה בה חיים ישראלים בארה"ב, ועל ההבדל הגדול בינם לבין יהודים-אמריקאים.

35 אחוז מאוכלוסיית לוס אנג'לס והסביבה הם מהגרים שהגיעו מכל פינה בעולם. המספרים האלה נכונים כמעט לכל מדינה או כרך אמריקאים בסדר הגודל הזה, מקליפורניה דרך טקסס, משיקאגו ועד מיאמי, אינספור קהילות של מהגרים ומיעוטים אתניים. בסופו של דבר כולם קרובים אצל עצמם ואצל המסעדות שמכינות להם את האוכל מהמולדת, ובכל זאת, רוב המהגרים שבנו את חייהם בארה"ב מגיעים במוקדם או במאוחר לרגע שבו הם מגדירים את עצמם 'איטלקים-אמריקאים' או 'וייטנאמים-אמריקאים' או 'מיקרונזים-אמריקאים'. המהגרים הכמעט יחידים שלא עושים את המעבר הזה, לא חשוב כמה זמן הם חיים באמריקה, הם הישראלים.

רוב הישראלים שגרים בלוס אנג'לס, גם אם הם כאן 30 שנה, מעולם לא באמת עזבו את ישראל. נקיפות המצפון שמלוות אותם מאז החליטו לחפש חיים כלכליים נוחים קצת יותר ומיליטנטיים קצת פחות, כנראה יישארו שם לעולם. גם בגלל זה הישראלים בעיר מעורים הרבה יותר במה שקורה בישראל מאשר במה שקורה בלוס אנג'לס, רואים כמעט אך ורק טלוויזיה ישראלית, קוראים ארבעה מקומונים בעברית, יושבים בסלון המרווח, מפצחים גרעינים ומקללים את מה שקורה בדרבי. לא זה שבין הלייקרס לקליפרס, אלא זה שבין מכבי להפועל תל אביב.

את בסיס המובלעת הישראלית בלוס אנג'לס יצר מבול העזיבה של אחרי מלחמת יום כיפור, ונמשך עד סוף תקופת רונלד רייגן בשנות ה-80'. רוב גדול של מי שהגיעו לכאן אז, גם עשה את החלום. מנדל"ן ועד עסקי יהלומים, ישראלים רבים גרים בחצאי ארמונות, מיליונרים בדולרים. וגם המצליחים פחות, חיים אפילו במצב הכלכלי של היום ברמה גבוהה בכמה דרגות ממה שהיו מגיעים אליה בישראל. השרברב והשיפוצניק שאין להם מניות עדיין חוזרים בסוף היום לבית הפרטי, עם שתי המכוניות בחניה והחצר. לא תמיד יש להם גם בריכה, אבל תמיד יש להם נקיפות המצפון.

כי גם היום, כשהדור הזה מביט במראה, הוא עדיין רואה 'נפולת של נמושות'. במשך שנים התייחסה מדינת ישראל לאנשים שהשתתפו במלחמות וחלקם הם ממש אותו מלח ארץ פומפוזי, כאל בוגדים, רק כי בחרו לחפש להם ולילדיהם חיים טובים יותר. העול הזה הוא שהשאיר, ועדיין משאיר, את רוב הישראלים באמריקה בלימבו. לא פה ולא שם. העול הזה הוא שגורם לאנשים שנמצאים כאן יותר מ-30 שנה להמשיך להגיד לעצמם שהם תיכף חוזרים לארץ, כשברור שהם לא. ומעל הכל, העול הזה, נקיפות המצפון האלה, הם שגורמים להם לכמעט אובססיה לדאוג שהילדים יישארו יהודיים וישראלים.

בלוס אנג'לס קיימת מערכת בתי ספר ציבוריים ברמה טובה, אבל ישראלים ישברו תכניות חיסכון כדי לשלוח את הילדים לבתי ספר יהודיים פרטיים שעולים עשרות אלפי דולרים בשנה, רק מהפחד שהילדה תביא הביתה איזה גוי, חס וחלילה. ישראלים חילוניים לגמרי עושים כאן את החגים באדיקות גדולה הרבה יותר מכפי שעשו אותם בארץ, גם אם לפעמים צריך לכופף קצת חוקים - המחזה של עמישראל בלוס אנג'לס מגיע במכונית לבית הכנסת ביום כיפור, לעולם לא יפסיק להיות משעשע - וישראלים, הרבה יותר מיהודים אמריקאים, חרדים עד עמקי נשמתם מאובדן הזהות וסוגיית ההתבוללות. עם כל שנה שעוברת, הדאגה הזו רק גדלה ובשלב הזה היא מגיעה למימדים של חצי פאניקה. כי לאנשים האלה כבר יש ילדים ואפילו נכדים אמריקאים, והילדים והנכדים האלה גדלים באמריקה שמשתנה במהירות עצומה.

סקר של 'גאלופ' שפורסם בשבוע שעבר גילה כי 77 אחוז מהאמריקאים סבורים שהדת – כל דת - מאבדת את ההשפעה שלה בארה"ב. מספר האתאיסטים עולה, ואיתו גם ההשפעה שלהם על כל תחומי התרבות והחיים. האפקט על היהדות, המהווה 2.2 אחוז מאוכלוסיית ארה"ב, הוא כמעט קטלני. מחקר גדול של מכון 'פיו', שפורסם בתחילת אוקטובר, גילה מספרים שזיעזעו את ראשי הקהילה היהודית באמריקה. לא פחות מ-71 אחוז מהיהודים הלא דתיים בארה"ב מתחתנים בנישואים מעורבים. עד 1970 האחוז הזה עמד על 17. רבע מהיהודים הם אתאיסטים, שני שליש לא הולכים לבית כנסת ובבתים של שליש מהם עמד בדצמבר שעבר עץ אשוח.

המחקר הזה גם חשף בעיה נוספת שעומדת בפני ראשי הקהילה: איך משמרים את הקשר בין יהודים אמריקאים צעירים למדינת ישראל. לפני שנה וחצי פירסם העיתונאי פיטר ביינרט, אחד הקולות היהודיים הצעירים החשובים באמריקה, ספר שלחץ על כל פעמוני האזעקה האפשריים. תחת השם 'משבר הציונות' טען ביינרט כי מדיניות הכיבוש ולצידה הכרסום המתמיד בדמוקרטיה, גורמים לישראל לאבד את הדור הצעיר היהודי באמריקה. במקום לקחת ברצינות את הביקורת המציאותית והעובדתית שבאה ממקום כואב באמת, בחר הממסד, גם בישראל וגם בארה"ב, לתקוף את השליח כ'אנטישמי' ו'יהודי ששונא את עצמו'.

זו טעות קשה מאוד, כי מי שחי במציאות האמריקאית ולא באוטופיה שנמכרת בישראל, יודע שזה בדיוק המצב. בסקר של 'פיו' אמרו 69 אחוזים כי הם מרגישים קשר רגשי עמוק לישראל, 40 אחוז אמרו כי אלוהים נתן את מדינת ישראל לעם היהודי, אבל, וזה אבל עצום, רק 17 אחוז חושבים כי המדיניות בשטחים והבנייה בהתנחלויות טובות לישראל.

בניגוד למה שנהוג לחשוב בישראל, יהודי אמריקה מצביעים באופן מסורתי וגורף לדמוקרטים. ברק אובמה, אולי הנשיא האמריקאי המושמץ ביותר בידי הממסד היהודי באמריקה, קיבל 72% מקולות היהודים בבחירות לפני שנה. יהדות אמריקה היא מאוד ליברלית בנושאים חברתיים ומתנגדת יותר ויותר לכיוון אליו הולכת מדינת ישראל. במצב הזה, לא פלא שהורים רבים לא חושבים שזה קריטי שהילדה תתחתן עם רופא יהודי.

עצימת העיניים מפני המציאות המשתנה באמריקה, לא תגרום לה לא להשתנות. אם מדינת ישראל באמת חושבת ששמירה על יהדות אמריקה גדולה וחזקה זה אינטרס חיוני, הגיע הזמן לא רק לאפשר לישראלים לעבור לגור שם בלי להרגיש שהם בוגדים, אלא להתחיל להתייחס אליהם כאל נכס. כי בשלב הזה הישראלים באמריקה, לא היהודים שנולדו שם, הם-הם אלה שעדיין שומרים על היהדות.